יומן אלקטרוני.

ניתן לצפות בדפים שנרשמו ביומן בהמשך העמוד.

עדיין זוכרים

יהיה זכרך ברוך

נכתב ע"י: יוסי בתאריך:05.12.20 בשעה:16:44:16

רותי

13 שנים חלפו מאז נקטפת בדמי ימיך מכל אוהביך,היה היה פעם לב,אשר ימא אל השמש,פנה לדרך שממנה לא שב.
זרוע הגורל האכזר בא,שילוב של תזמון גרוע ונוכחות פיסית מקומית שלך,חברו יחדיו.בתאונת דרכים טרגית בניכר נגדעו חייך,באבחת גרזן. עדיין 13 שנים מאוחר יותר,משתדלים למצוא נחמה.זכרונך חי,קיים,בועט ונושם בליבות כולנו.הוריך המדהימים רונית ואורי,אחותך מאיה שהפכה לעלמת חן,ויתר בני המשפחה והחברים,מרגישים בנוכחתך,ומתגעגעים עד כלות.עדיין אני מזהה בין העוברים והשבים,נער גבוה חבוש בכובע הדומה לשלך,חזותו התמירה והרזה מזמנת לי את דמותך ונשלפת מפי קריאה חלושה תומר?.חלל העולם מכיל את אותה קריאה,היא לא מוותרת.העצבות הפכה לעתיקה וכואבת,אך הזכרונות והרגשות מחיים את קיומך.האהבה מעלה חיוך על השפתיים.דופק החיים ממשיך לאוחזים בו הלאה.אין אפשרות אחרת.כולנו מתבגרים,מזדקנים חלקינו מחכימים..."כבר יבשו עניינו מדמעות ופינו כבר נותר אילם בלי קול,מה עוד נבקש אמור מה עוד כמעט ביקשנו את הכל"
נער אהוב אתה כולך עיגולים של שמחה,אופטימיות ואהבה.רונית אורי ומאיה ממשיכים לשאת בעול בגאון ולהפיץ רק טוב בדרכם...את מנגינת חייך תומר לעולם לא נשכח זוכרת ואוהבת רותי

נכתב ע"י: 13 שנים בתאריך:02.11.19 בשעה:16:20:44

אמא

תומריק,ילד שלי,כמה ימים,שבועות,חודשים,שנים עברו מאז שהשוטר נכנס הביתה ואמר שלא שרדת את הפציעה,ואני צועקת תומר,מסתובבת בחדרים בבית בשדה נחום ואומרת "זה לא יכול להיות,אני רוצה את תומר,ולא מוצאת לי מקום.בבית שלנו שמתמלא אנשים,ולא מוצאת לעצמי שום פינה מאז. כמה געגועים,מחשבות,נסיונות לשחזר ולזכור,להרגיש.אתה שמגיל צעיר חיבקת מכל הלב,גדלת והית לנער שחיבק את כולם וכולם חיבקו אותו.ילד שהפך לנער איכפתי ואהוב,ילד שידע להעריך את המשפחה וחברים,שפיתח לעצמו תחביבים,שאהב סוסים,והיה מוכן לעבוד בעבודה פיזית,בסוף יום לימודים,כדי לממן את הלימודים בחווה. היינו פעם שולחן עם 4 רכליים,יציב וחזק ועכשיו אנחנו שולחן עם 3 רגליים,לא ממש יציב,מתנדנד ונופל.
השנה האחרונה תומריק עמדה בסימן ההמשכיות.אתה יודע לענבר נולדה אלה,לאלון כרמל,לשיר מאי,לרותם של אייל ומרגלית בן ולניר אדיר. וואוו כמה ילדים יפים ומדהימים,אבל לך ולנו זה כבר לא יקרה. רוצה להאמין שבעולם אחר,במציאות פחות אכזרית הית עכשיו איש נשוי,ואולי אבא גאה ומאושר,עם עמוד שדרה וביטחון והשקעה,והית הופך אותנו לסבא וסבתא גאים ומאושרים. ללצערי החיים שלנו קבלו תפנית רעה לפני 13 שנים,ואין שום דבר שאנחנו יכוליפ לעשות כדי לשנות את החסר הזה. אני לא מפסיקה לחשוב על החיים שהיו יכולים להיות לנו אם לא הית עוזב בפתאומיות כזו.יודעת שהיה הרבה יותר שמח וצוחק ומאושר ולא ככ עצוב ומסובך.האובדן שלך מלווה אותי כל הזמם,מנהלת איתך שיחות,חושבת על העונש שקיבלתי בחייפ האלה ולא ממש מבינה למה. האובדן שלך הפך להיות ת.ז. שלי ומנהל אותי במציאות היומיומית. מרשה לעצמי להתחבר לרגש שבי,לעשות מה שנכון בשבילי עם מעט האנרגיןת שנותרו בי.הלוואי שהייתי יכולה להתנהל כמו מריים פרץ,האמא שאבדה שני בנים במלחמות,לחייך,לשדר אופטימיות וכח. הלוואי רק קצת, אבל מצליחה אר ברגעים נדירים.
אז אם אפשר לבקש משהו תומריק,תן לי את הכח להמשיך קדימה בקצת יותר אנרגיות,בהרבה יותר רגעים של שמחה ואושר,של צבעים בהירים ואופטימיות . אוהבת ומתגעגעת

נכתב ע"י: 13 שנים של אינך בתאריך:01.11.19 בשעה:09:55:11

אבא

תומריקו , את החיוך את המבט את ההבעה את המחשבה שעוברת לך בראש ,להבין את הפוטנציאל שטמון בך ,להיות שותפים לחלומות שלך...כל זה לא יחזור ורק זכרונות נשארו וכמה שהם רבים טובים הם לא מספקים כמו הנוכחות הפיזית,כמו המגע הבלתי אמצעי.יש לנו המון עבר משותף וכלום מהעתיד.
לחשוב איפה הית היום במה הית עוסק,איך היו נראים חייך,כל זה ניול ממך,באיבחת תאונה אחת,ואותנו השאיר עם פצע פתוח לעולמים.עתידך נגדע ובמקום לגדול ולהיתפתח אנו נאחזים בעבר ובמחשבות מה היה קורה אילוץ 13 שנה זו תקופה שילד הופך לגבר ולנו יש 13 שנה רק קבר. מוות מיותר ששינה אותנו לנצח

נכתב ע"י: ללכוד את הרגע בתאריך:01.11.19 בשעה:09:31:48

עשר שנים

עשר שנים זה סמלי...הרבה עבר עלי מאז ואני חייבת להודות שזה דווקא לא נהייה לי פשוט עם הזמן.אני גדלה משתנה ,עוברת מסלולים בחיים והכל בלעדיך.הפחד לשכוח והמחשבות של מה היה יכול להיות אם...תמיד מעסיקים אותי.עומדת לפני התחלות חדשות,גדולות בחיי וכל הזמן,בכל צעד אני שואלת את עצמי מה אתה הית חושב,האם אתה תומך ומאמין שזו הייתה הבחירה הנכונה. לפעמים אני אפילו מקווה שאתה לא כועס,שאתה מבין שזה טבעי להמשיך ומאחל לי להיות שלמה בלעדיך אך עם דמותך מעלי תמיד. אני גאה להיות החברה המיטולוגית שלךתבנאדם מיוחד ואהוב כל כך.רק יכולה לקוות שגם אתה גאה בי ויודע שתמיד יש לך פינה שמורה אצלי,כל לילה כשאני הולכת לישון. מתגעגעת אני

נכתב ע"י: עשר שנים זה סמלי בתאריך:31.10.19 בשעה:17:34:46

תומריק ילד שלי

תומריק ילד שלי
ככ קשה לי למצוא את כוחות הנפש לשבת לכתוב,להרגיש את הכאב הזה שמלווה אותי בשנים האחרונות בצורה ככ חדה ומרוכזת. מה להגיד לך שלא אמרתי בשנים האחרונות,איך להסביר,באילו מילים להשתמש כדי להעביר את התחושות והמחשבות.
לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי מנסה לעשות סדר בניירות שהשארת . בכל שקית שהשארת בחדר היו פיסות ממך,ממי שהית,ילד מסודר ומאורגן.פתחתי את ספרי הזכרונות,את המכתבים שכתבן לך(מכתבי טיסה,ברכות,מכתבים שכתבנו לך לפולין,תגובות של אנשים על מותך,את מה שכתבת אתה לאחרים) רוצה לצטט כמה אנשים שבדבריהם נתקלת . "חברת ילדות" שאת זהותה איני יודעת כתבה:"איך אני יכולה לעכל שהידיד שלי עוד מהגן הלך ולא ישוב,איך החיים קטפו אותך ככ צעיר ואהוב...היתה לי הזכות להכיר מלאך שכמוך,בן אדם חייכן,טוב שמח וחברותי.היה קשה להאמין שאתה מציאותי כי הרי בעולם אכזרי שכזה אין הרבה אנשים טובי לב כמוך.אם רק אפשר הייתי מבקשת שתמשיך להיות איתנו פה עם כל האוהבים אותך . החברים והמשפחה. אם רק אפשר היה הייתי מבקשת שיהיו עוד אנשים מופלאים כמוך,אבל זה לא ככ אפשרי...אתה אחד במינו,אדם שעוזר תומך,נותן ואוהב.אל תפסיק לחייך למעלה כמו שחייכת פה.
אחד השכנים בבניין כתב:"הכרנו והתרשמנו ממנו מאד כשהדריך והסביר לנו על מגמת טכ"מ בתיכון עמית,בהתלהבות והמון רצון טוב.נער מתוק ,חמוד ונבון שהתחבב על הסובבים אותו.

חבר מהכיתה כתב:"תומר תמיד עזר,תומר תמיד אהב לאהוב את כולנו.מחר בהלוויה ננסה לתת לו משהו חזרה:צעקה גדולה וכאב עצום למרומים

לידור שרכבה איתו על סוסים""תדע לך שאתה הידיד הכי טוב שלי וחוץ מזה בן אד'ם מדהים...כייפ לי לדבר איתך ואתה תמיד שם כשצריך אותך,ואין לך מושג כמה אני מעריכה את זה. את החברים האמיתיים נדיר למצוא ,קשה לעזוב,ובלתי אפשרי לשכוח.
יכולתי להמשיך אתה יודע, גם במה שכתבת לאחרים,בהמון אמפטיה ואיטיליגנציה רגשית משובחת,אבל אשאיר לפעמים הבאות ורק אקנח במשפט מאחת השאלות בהכנה למסע לפולין כשנשאלת על תאריך חשוב בחייך ענית:"יום הולדת לאבא שלי" כזה הית ילד שלי בעיני האנשים שסבבו אותך,כזה וואוו.מתגעגעת ואוהבת בכאב שלא נותן מנוח

נכתב ע"י: אמא בתאריך:02.01.19 בשעה:09:13:36

תומר יקר

שתיים עשרה שנים חלפו להן מאז שנקטפת באיבך ע"י נהג דורסני בניכר.דןפק החיים ממשיך לתבוע את שלו.אין רגע דל,הזמן לא עומד מלכת,לחיים יש חיים משל עצמם.אבל תמיד גם אתה שם.בכל מקום בליבינו ברוחינו בהוויתינו. אני רואה אותך בעיני חברתי רונית,אמך האהובה.השכול והכאב הם חלק מאבריה.כלום מכל זה אינו מקהה את רגישותה והכלתה את האחרים,טיפולה בכולם ונדיבותה האינסופית. אני רואה אותך בעיני אחותך מאיה,שעושה חייל מול עיניינו.גברת ה וחמה הבולעת את החיים בדרכה .אביך אורי כהרקולס רחב כתפיים מחזק ומחזיק את כל הנדרש בדרכו האופטימית.לו הית בינינו היינו משוחחים
על דברים רגילים:עבודה מצבה הפוליטי של המדינה ,זוגיות ,ילדים ועוד מיני זוטות. כל אוהביך מתגעגעים אליך ,זוכרים אותך, מדמיינים איך יכלו הדברים להיות שונים.
על אהבה וגעגוע
הנוף מהגבעה
מרטיט את פני הנפש
זה יפה וזה כואב.
כלניות ואיריסים ורקפות
טמנתי את ראשי
בכל בליל החושים
ראשי סער עלי
פניך נערי ניערו חוצני
מעלינו קדחה השמש
הטבע חרת כהרגלו את דגלו
על פני האדמה.
עיגולים של שמחה,עיגולים של עצב
ריצדו מול עיני
צפייה מצועפת
צפייה מייחלת,מתגמלת
אולי עוד פעם
התזכור מה יפתה מה קשתה,מהי הדרך?
נאהב ונזכור אותך תומר תמיד

נכתב ע"י: רות חורש בתאריך:02.01.19 בשעה:08:50:02

לרונית אימו של תומר

היי רונית,היום הייתי נוכחת בהרצאה שהעברת על סיפור חייו של בנך תומר בבית לוינשטיין.
קודם כל אני מעריכה אותך על זה שאת מגיעה ומספרת את סיפור חייו של בנך למרות שזה עדיין קשה לך להתמודדות.
אני רוצה שתדעי שאת מדהימה,ואני בטוחה שאת אמא מדהימה אפילו יותר..!
מהסיפורים שסיפרת אני יכולה להבין שבנך היה איש מדהים מלא שמחת חיים ואכפתיות❤️
הסיפור של משפחתך מונצח בליבי ואני מאחלת לך ולמשפחתך שתדעו אושר ,נחת ובעיקר בריאות!
תמשיכי לשתף ולספר לכולם על בנך המדהים,את בעצמך מדהימה לא פחות!!
תודה שהגעת❤️

נכתב ע"י: נאור מבית ספר אורט בתאריך:25.12.18 בשעה:20:34:08

11 שנה של געגוע

תומריקו
שוב הצלחת להפגיש חבורה של אנשים שנגעת בהם בדרך כל שהיא בדמי ימיך הקצרים.
11 שנה אנחנו נפגשים כאן באבלנו. עבורנו אלו 4015 ימים של חוסר.
4015 ימים בהן אנחנו מרגישים את ההפסד על בסיס יומי. לא זכינו לראות אותך עובר בתחנות החיים של אנשים צעירים. זה העניין הלא פתור של חיינו שאף אחד לא מכין אותנו כיצד
להיתמודד איתו.
תוכנית החיים הפתיעה אותנו עם ריאליטי מטלטל במיוחד שיש בו רק מפסידים ואין אפשרות לעשות ריסטרט לחיינו ולהתחיל מהתחלה

תומריק מותך לא העלים אותך מחיינו אלה נטע 18 שנה של זיכרונות בלבבנו, כך שיש לך השפעה על מעשינו מחשבותינו והתנהלותינו בעולם.
והיום 9 באב שיהודים מתאבלים על חורבן הבית ולנו יש 9 באב פרטי שחיי בתוכנו

אני רוצה להודות לכם על המאמץ להגיע בהתמדה שנה אחר שנה וכמובן על פי המסורת שהיתפתחה כולכם מוזמנים אלינו.

נכתב ע"י: אורי בתאריך:11.08.17 בשעה:17:37:21

11 שנה

תומריק, ילדי, גוזלי, לאן נעלמת? לאן,למה,איך לא חזרת מהטיול הזה שלפני צבא.? אותן שאלות כבר 11 שנים ואין תשובה ואין נחמה,ואין כמעט, משפט או מילה שיכולים להרגיע את הכאב האינסופי והחלל שנפער בגוף ובנשמה. העולם ממשיך לדהור קדימה בלי לעצור, שחר אלון וענבר שככ אהבת כבר נשואים שיר בת דודתך איתה שיחקת בילדותך גם כן, ניב ואיתי גדלים ,ילדים סקרנים וחכמים ועדיין ככ תמימים. מאיה ואביב סטודנטים, ומאיה מתכוננת לטיול נוסף בחו"ל עם רן. "הזמן ממשיך ללכת ,אבל בשבילי הכל עומד במקום" כמו שאומר השיר. החיוך שלך הגדול ,שעושה אותך לילד שמח אופטימי וחברותי צריך לנחם, אני יודעת,אז למה ככ כואב וקשה? למה לא מצליחה להסתפק בזכרונות הטובים שהשארת כאן?, למה לאן שהולכת מלווה אותי המועקה הנוראה של חסרונך,
למה עם כל מוות מיותר, ומוקדם מדי הכל צף מחדש? .הראש מלא בככ' הרבה "רעשים" מחשבות ,תמונות, צלילים ואין נחמה. מסתכלת על בני גילך, שהתחילו את החיים האמיתיים ותוהה מה הית עושה היום? הית נשוי? למי? אולי אבא?. בטוח שהית מביא הרבה גאווה לכולם, כמו שעשית כל ימיך כאן על האדמה הלא פשוטה הזאת.הייתי נותנת הכל כדי להתחלף איתך ,אתה שרק התחלת את חייך ואני שכבר סיימה אותם במובנים רבים ככ. צריכה הרבה כוחות נפש כדי להמשיך לנוע במרחב הזה ולתפקד, ואתה יודע שלא תמיד מצליחה. המאבקים הם אין סופיים למצוא את הטעם בכל דבר קטן, וממש לא בטוח שמצליחה. החיבוק הגדול שלך חסר ברמה פיזית ממש ואין לו תחליף. כמה הייתי עושה הרבה אחרת אם הייתי יודעת שחייך כאן קצובים, הייתי מחבקת ומנשקת ומדברת ושואלת כל הזמן,בלי להפסיק.
תומריק ילדי,לכתך מכאן הוא העונש של חיי, שעדיין מנסה להבין ,עונש שילווה אותי עד שניפגש. אוהבת ומתגעגעת עד כלות

נכתב ע"י: אמא בתאריך:05.08.17 בשעה:14:58:00

11 שנה

היי תומר,
הרבה זמן לא התראינו. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה בבית הקודם שלכם. אני כבר לא זוכר את שם הרחוב. הייתי על מזוודות. התחבקנו לפני דלת החדר שלך. תמיד נתת את עצמך בחיבוקים. מיהרת לאיזה תגבור בפיזיקה. עוד שומע את הצעדים שלך מהדהדים במדרגות. לא יכולתי לדעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותך.
הרבה זמן לא דיברנו תומר. הפעם האחרונה שדיברנו הייתה בטלפון. הייתי בארצות הברית. סיפרת שאתה שוקל לטוס לחו"ל לפני הגיוס. שמחתי כל כך לשמוע את זה. רציתי שתתפנק עוד קצת בשמש לפני שיתחילו הבלאגאנים של הטירונות.
עמדת להתחיל מסלול חובלים קשוח. בדיוק סיימת מסלול בגרויות, מפרך לא פחות. היה נראה לי טבעי שתתאוורר קצת. מה גם שמלחמת לבנון השנייה התחילה. עברה בי מחשבה מגוננת שעדיף שתתרחק מכאן לכמה ימים, עד שיירגעו הרוחות. לא זוכר מה היו המילים האחרונות שלך לפני שניתקה השיחה. שעות ניסיתי לשחזר. לא הצלחתי. אני מצטער.
הרבה זמן לא חשבתי עליך תומר. זה לא בגלל שאני לא אוהב אותך. זה גם לא בגלל שאתה לא חסר לי עד שכואב בעצמות. זה כי כשאתה אוהב מישהו והוא איננו כבר, המחשבה עליו אין בכוחה לגשר על הפער בין הגעגוע לריק שנותר עם לכתו.
הייתי מעביר שעות בלילות לבנים, נובר בחפציך הסדורים במקומם עד היום. מאזין לצחוק שלך בהקלטות. מריח את הריח שלך עד שנגמר. הזמן לא מקל על הכאב. זה סתם סיפור שהאכילו אותנו.
הרבה זמן לא בכיתי עליך תומר. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שנזכרתי בך (למרות שאני מנסה שלא) ובכיתי. בכי אמיתי, חסר מעצורים. בכי כזה שהאף נוזל ונמרח בדמעות. אני מספר לעצמי שבגלל שבכיתי עליך כל כך הרבה, מתישהו שק הדמעות שלי התייבש. יבוא יום והוא יתמלא מחדש, אני מקווה.
הרבה זמן לא סיפרתי לאיש אודותיך תומר. כבר אחת עשרה שנים אתה לא כאן, איש. גבר צעיר שכמותך. גבינת תלתלים - זה השם שהמצאת לקוטג' בגיל ארבע. איך השתאתי מההברקה שלך. שבוע לא הפסקתי לחייך אחרי ששמעתי את זה.
אתה עם הראש הגדול הזה שלך. "הרבה שכל", היית אומר לי ומחייך בקריצה. טס לעשות סדר במקרר ומחליט על המקום, שחצי ממנו פג תוקף, לקול מחאותיה של אמא. רק כדי שתוכל להכין את המוקפץ הלא ברור שלך. זה עם הכרוב ואטריות הביצים. איך היית עף על עצמך שהכנת אותו. ואחרי שהאוכל היה נשאב, כי אצלנו אוכלים מהר, אתה ומאיה הייתם חומקים לסלון, לקרב עקיצות, מרוחים על הספה. כמה כיף היה לבלות אצלכם.
והסוסים, זוכר? חמש שנות רכיבה על סוסים. מאז בר המצווה שלך התחלת לפתח גינונים של אריסטוקרט בריטי - טרוט, דרסאז', קאנטר. סינית התחלת לדבר. למדת את רזי הרכיבה האומנותית. מטר תשעים שרוקד עם סוסים. בזכות אבא, שכמו תמיד תכנן בגדול והפיק לך בר-מצוות-שטח אתגרית.
הייתי מוצא את עצמי נאבד בין דרכי עפר, מוריד ואוסף אותך מחוות לא חוות בשעות לא שעות. כולך זיעה נוצצת בוץ. חובש כובע בוקרים. מדלג מעל שלוליות, שובל של בנות אחריך. איך היית מפסוט בן-אדם.
ראיתי אותך מצחצח את מדי הרכיבה והכובע, רוכש אקססוריז. מתחרה בשבתות. כשקיבלת רישיון (טסט ראשון, אלא מה), התרחבת לכל הארץ. ובגלל שהיה לך קול מגאפוני ביקשו ממך להנחות תחרויות, ועוד באנגלית. כמה היינו צוחקים מהאנגלית המעוברתת הזאת שלך, שהלכה והשתפרה כי החלטת שאתה רוצה.
רסיסי זיכרונות מתאחים לי הערב - תשעה באב, לכדי תמונה מוחשית שלך. פרגמנטים חיים - עור וגידים, גוף ופנים. והנה אתה עומד מולי, מחוייך, עם מעיל המטריקס-השחור-ארוך שלך. והתמונה הזו שאני מתבונן בה עכשיו ומחייך לרגע, היא אפילו לא גרגיר מהמכלול העצום שהיית. היא רק מילים יתומות שתלויות על הקיר.
תומר, אני לא שוכח אותך לרגע. אתה תמיד שם מתנגן לי ברקע.

נכתב ע"י: ניר לויוף בתאריך:05.08.17 בשעה:14:55:02

ילד שלי

תומריק, חזרתי לביה"ח הר הצופים(סבתא אסתר שברה את הירך),הולכת במסדרונות והזכרונות מציפים בכל צעד. לפני 28 שנים מתקשרת לאבא שעובד בגבעה הצרפתית, ומספרת לו שתוך כדי הנקיונות לפסח יורדים לי המים, הכל מהיר ,לא מספיקה לקבל אפידורל ואתה מונח עלי, ילד יפה, שמשנה את חיי לנצח. כעבור מס' חודשים אנחנו שוב בהר הצופים הפעם אתה מנותח ניתוח בקע. אבא איתך בלילה, מגיעה מוקדם באוטובוס הראשון ואתה בוכה מרעב, אבל לא נותנים לך לאכול לפני הניתוח. מנסה להרגיע אותך ולא מצליחה, תינוק מתוק שלי. בחודשים הראשונים לחייך אתה בוכה המון ומסתבר שהחלב שאתה שותה גורם לך לצרבת, כשאנחנו מחליפים לך את החלב אתה נרגע. בכל פעם שאני ואתה יושבים יחד ,מסתכלת על הריסים הארוכים שלך ולא מאמינה שהילד שנולד לי ככ' יפה.
עוברים לראשון וכשאני בהריון עם מאיה מבקשת ממני הגננת להעביר ריכוז לילדי הגן שלך. בוחרת את הסיפור רותי מהירותי(על ילדה שרוכבת על אופניים בצורה לא זהירה נופלת ונפצעת).הילדים יושבים מרותקים לסיפור, לחרוזים. כעבור שנים אתה נהרג על אופניים, סתם אופניים לא חשמליים,לא על אופנוע/טרקטורון/טוסטוס או רכב סתם אופניים רגילים, אדומים.
מאז כל הזכרונות המתוקים ,המשעשעים, האופטימיים שסבבו אותי בחייך הפכו ברגע אחד לזיכרון מכאיב ,עצוב והפכו אותי לאדם קשה, מריר וכועס, ככ' ההפך ממי שהייתי קודם...

נכתב ע"י: אמא בתאריך:06.04.17 בשעה:10:45:09

לרונית אמא של תומר

היי רונית, היום (6 במרץ 2017) הייתי בהרצאה שלך בבית לווינשטיין בה דיברת על מה שקרה לבנך תומר ואיך החיים שאחרי התאונה. רציתי לומר לך שמאוד ריגשת אותי ואת כל החברים שלי וגרמת לי אישית להעריך באמת באמת את החיים שיש לי, להעריך ולראות עד כמה אנחנו הילדים חשובים להורים שלנו, ועד כמה אנחנו כל עולמם. תומר היה ילד שאני מאוד מזדהה איתו והוא נראה טיפוס דומה לילד שאני וגם לחברים שלי, לכן זה כל כך ריגש אותי וזיעזע אותי וגרם לי להבין ששום דבר אינו מובן מאליו, והכל יכול להשתנות יום אחד. אני חושב שמה שאת עושה זה מבורך וזה עוזר לילדים בגילי להבין את המשמעות של אהבה של הורה כלפי הילד שלו, ומה זה עושה להורים כאשר לילד קורה משהו, ההרצאה הזאת תישאר בזכרוני לעוד הרבה מאוד זמן, והכל בזכותך שאת בוחרת לקחת יוזמה וללכת ולדבר על הנושא הכואב הזה, וזה כל כך לא מובן מאליו.
בהערכה רבה רבה
איתי מתיכון היובל

נכתב ע"י: איתי בתאריך:06.03.17 בשעה:20:32:11

תודה

רונית ההרצאה שלך בבית לוינשטיין הייתה כואבת ומרגשת. קורע את הלב לשמוע על הסיפור הכל כך קשה שלך ושל תומר. מדהים לשמוע איך את עומדת ומספרת את זה לאורך כלכך הרבה זמן ואני בטוח שהסיפור ישפיע עליי ועל חבריי ובודאות יעזור למנוע את המקרה הזה בעתיד.
בהערכה רבה, איתי וייזר

נכתב ע"י: איתי וייזר בתאריך:28.02.17 בשעה:11:27:51

עשור

תומר.
השבוע אני חוגג יומולדת 28. עשור מאז היומולדת ההיא, שסירבתי לחגוג, חודש אחרי התאונה. עשור, כל כך הרבה עבר מאז אותו ראשון לאוגוסט שישנה את חיינו לנצח. והשאלות, אותן שאלות שאין להן תשובה, איפה אתה? ואיפה היית אם היו נותנים לנו לסיים את הטיול שהתחיל כל כך מושלם והסתיים ככה? מה היית עושה, מה היית אומר, מה היית חושב? והאם אתה שומר עלינו שם למעלה?
אחרי עשור הרשיתי לעצמי לחזור למכתב שכתבתי לך בזמן השבעה, והכל הוצף. מכתב שנשאר בלי מענה, בלי פתרונות, בלי תשובות. רק עם זמן שעבר והשאיר אותנו על האדמה עם סימני השאלה והמחשבות.
תומר, עבר עשור!! עשור של פוטנציאל שנעצר. עשור של התמודדויות. עשור שנשארנו רק עם המחשבות מה היה אילו ואיך ממשיכים הלאה. עשור שההמשפחה שלך מתמודדת עם החור הענק שהשראת בצורה מעוררת הערצה.
כולם מתגעגעים אליך, לכריזמה שלך, לדומיננטיות שלך, לחיוך שלך. לחיבוק החם והעוטף.
תמיד בלב,
שחר

נכתב ע"י: שחר בתאריך:10.09.16 בשעה:08:13:10

10 שנים

תומריקו,
10 שנים
10 שנים של חוסר
10 שנים והשנים לא מקלות על ההיתמודדות היום יומית עם
החסך והבור בנפש שלעולם לא יתמלא.
יש לנו כאן בעיה ללא פיתרון שלא נותנת מנוח.
לא מספק אותנו שאתה משגיח עליינו איי שם ביקום
רוצים אותך איתנו לידנו וזה כבר לעולם לא יקרה.
רוצים להרגיש את שימחת החיים שלך לשמוע על תוכניותך לחיים
ומעתיד מבטיח נשארנו עם הזכרונות של ילד שבלע את החיים בביסים גדולים.
שינית אותנו לנצח, טביעת האצבע של ניכרת במעשינו ובסדר העדיפויות שלנו.
אנחנו חיים גם דרך העיניים שלך משלימים במקצת את מה שאולי היית עושה.
בממוצע כל יום מצטרף אליך עוד חבר במיסדר הרוגי תאונות הדרכים,
מוות שאין יום לזכרו ולאף אחד לא באמת משנה כמה הרוגים יש בתאונות הדרכים.
והם עדיין לא מבינים אילו חיבוטי נפש מחכים להם!

נכתב ע"י: אבא אורי בתאריך:11.08.16 בשעה:13:28:14

10 שנים

תומר היום אנו מתכנסים משפחה חברים וידידים של משפחת שדה.10 שנים אתה לא איתנו,למרות שאתה למעלה כנראה רואה שומע ושומר עלינו. רציתי לספר לך במקצת איך העולם השתנה ב10 השנים האחרונות שאתה לא כאן. הפכנו לעולם דיגיטלי, הכל מחובר להכל, רודנים עזבו את העולם, יש נשיא שחור בארה"ב,דע"ש ,חליפות מוסלמית, השתלטה על המזרח התיכון, אירופה מוצפת פליטים מוסלמים, והטרור חודד. אצלינו במדינה הכל אותו הדבר: מחירי הדירות,מלחמת העדות,שמאל וימין וכל שנתיים מלחמה. אנחנו החברים הטובים מחבקים באהבה את משפחתך,תמיד אתה נמצא בליבינו בשמחות בטיולים בבילויים אתה מופיע. תומר אתה חסר. בנימה אישית מרגלית ואני נזכרים בך באין ספור אירועים,בטיול בצפון,כשבילינו שנים בצימרים, במטולה ,באיילת, כאשר נסענו ביחד שבוע לפני שהלכת ללא שוב, באלבום התמונות שלנו אתה מופיע בכל מקום

נכתב ע"י: אייל הוכמן בתאריך:10.08.16 בשעה:06:01:51

10 שנים

לפני 10 שנים בדיוק ,עמוק ונוגה מבטן, כאב אובדנך, תומר ,ניחת על העולם. עד זוב דם ,שותת ואינו חדל. יצאתם 3 נערים צעירים, לקדם את פני החיים בניכר, חזרו 2 בלבד, ואתה נפרדת מכולנו לנצח נצחים.החיים מתקתקים עצמם מול שעון הזמן חופזים לעבר העתיד.כל שמחה כאילו ולא צפוייייה הלב מבקש את שלו, רוצה נחמה,מתגגעגעים אליך תומר,האחד והיחיד לאמך רונית ,אביך אורי ואחותך מאיה,האחד והיחיד לכל ים אוהביך,נועצים באפילה עיניים משוועות,פורשים אלי חלל ידי געגועים, מפללים לנס, מייחלים לאות ,מבקשים מקלט בחיק צל מהעבר ,לעיתים צוללים לתוך השכחה ,לפתע מתנערים. לקלל את הדין, להכילו? לקבלו? ואיך נחייה? נמשיך הלאה? הידיעה הצורבת כי הזמן אינו מהווה מרפא, בועטת נוקבת וקשה . רונית אורי ומאיה היקרים מי יתן ותצליחו למצוא כנף מחסה בתוך עולם הזכרונות החיים...שצף הקיימות. תומר ישותך מהותך נשמתך חיים בתוכנו הנר לא יכבה גם כשידעך אורו

נכתב ע"י: רותי חורש בתאריך:09.08.16 בשעה:16:29:59

10 שנים

נכתב ע"י: רותי חורש בתאריך:09.08.16 בשעה:16:29:20

מכתב 10 שנים

תומריק,

עשר שנים זה סמלי...

הרבה עבר עלי מאז ואני חייבת להודות שזה דווקא לא נהיה לי יותר פשוט עם הזמן.
אני גדלה, משתנה, עוברת מסלולים בחיים והכל בלעדייך. הפחד מלשכוח והמחשבות של מה היה יכול להיות אם... תמיד מעסיקים אותי.

עומדת לפני התחלות חדשות, גדולות בחיי וכל הזמן, בכל צעד אני שואלת את עצמי מה אתה היית חושב, האם אתה תומך ומאמין שזו הייתה הבחירה הנכונה. לפעמים אני אפילו מקווה ביני לבין עצמי שאתה לא כועס, שאתה מבין שזה טבעי להמשיך ומאחל לי להיות שלמה בלעדיך אך עם דמותך מעלי תמיד.

אני גאה להיות החברה המיטולוגית שלך, בנאדם מיוחד ואהוב כל כך.
רק יכולה לקוות שגם אתה גאה בי ויודע שתמיד יש לך פינה שמורה אצלי, כל לילה כשאני הולכת לישון.

מתגעגעת,אני

נכתב ע"י: ענבר בתאריך:02.08.16 בשעה:12:21:26

לרונית היקרה

בתאריך 4/2/16 הייתי איתך בהרצאה בבית לוינשטיין בהרצאה זו דיברת על תומר והעל התאונה שייתה לו בחול בנוסף העלת את השאלה האם ללכת לחתונתו של שחר בקיץ עשית הצבעה והרוב אמרו שכן לאחר מכן כשסיימת יצאת החוצה ואני אחרייך דיברתי איתך והסברתי לך מדוע כדי לך ללכת ואני חוזרת על זה: אם שחר נתן לך הזמנה כנראה שבשבילו זה חשוב שתיהיה שם, כי בשבילו זה כמו לראות את תומר שם, ובשבילך זה עוד צעד קטן להתגברות על הפחד ועוד צעד לעשות וי על המטרה בחיים כששחר יראה אותך הוא יראה את תומר, את החבר שלו, ולא רק את זה שהוא שמע את חריקת הברזל ואת תומר שרוע על השול דרך שוכב עם דם, אלא כשהוא יראה אותך הוא יראה את תומר זה שנסע איתו לחול, זה ששמח אותו, בילה איתו, נהנה איתו, צחק איתו, השתולל איתו, זה שתמיד היה שם בשבילו, היה לו לאוזן קשבת, לכתף לבכות עליו, לבן אדם לסמוך עליו, ולזה שתמיד יתן את העצה הטובה, את התומר הזה הוא יראה, את התומר שהוא ירצה לראות בחתונה שלו, ובשבילך לבוא לחתונה הזו זה מסמל כבוד, חוזק ואומץ של אישה שעוברת ומתגברת על איבוד אדם קרוב, וזה ידרבן אותך לבוא גם לחתונה של אלון בעזרת השם וגם לחתונתה של החברה שהייתה לתומר. ושחר, אלון והחברה של תומר יותר מיהיו מאושרים לראות אותך שם בחתונתם.
וכמו שאמרתי לך שם בלוינשטיין כמו אצן שסיים ריצת מרתון ועבר את קו הסיום והזמן עצר ככה את תגיעי לקו הסיום שלך ותרגישי הרגשת גבורה וניצחון על התגברות על הפחד, ואת תרגישי גאה בעצמך!, האנשים הקרובים אלייך יהיו גאים בך!, וגם אני יהיה גאה בך!, כי צריך אנשים חזקים כמוך במדינה. אז בהצלחה ותאמיני בעצמך ואם תרגישי קצת התלבטות וערעור בהמשך תקראי שוב את המכתב ותחייכי.
יש משפט שמלווה אותי כל החיים ואני מקווה שילווה גם אותך והוא ש:"מאחורי העננים השמיים תמיד יהיו כחולים", אל תשכחי את זה!. אוהבת ובהצלחה בהכול אור.

נכתב ע"י: אור אברהם בתאריך:04.02.16 בשעה:14:28:59